רוח רפאים שנקראת ישראבלוג

אחרי כמה ימיים של טיולים באתר ויום שלם של להבין אותו באמת (אכן היה לטכנופובית שכמוני מאוד קשה להבין)  יצא לי לפגוש בלא מעט פליטים של ישראבלוג, ולא מעט פוסטים שמדברים על המקום הזה כאילו היה אטלנטיס עצמה.
אני מניחה שכמוני כמומכם, שלכולנו זה איפה שהוא טבוע מה ישראבלוג הייתה מבחנתנו ונשאר איזה שהוא חור אחרי שננטש אבל מרגיש שעדיין רודף אותנו, ובעיקר את המקום הזה.
כמו בחיים האמתיים לקח לי זמן להגיע לכאן ורק גיליתי את וורדפרס לפני כמה ימיים, ויש בי עדיין מן כעס עצמי שהפניתי את הגב לישראבלוג והרהור אם באמת אנטוש אותו לחלוטין עכשיו. (איך בדיוק מגיבים שם דרך האתר שלי? אני אכן עדיין מסתובבת שם ורוצה להפנות בלוגרים לכאן)
כנראה שזה תלוי בבלוגרים שאפגוש במהלך הדרך כאן, אבל זה חרה לי כול פעם מחדש למצוא בלוגים נטושים. וזה מכעיס כול פעם מחדש שנראה שלישראבלוג לא אכפת – דמיט אפילו לא הוצאתם הודעת מייל לכול הבלוגרים שהמשכתם לפעול אחרי שהוצאת הודעה שאתם נסגרים, מה לעזאזל?
אכן נדמה שישראבלוג ננטש גם על ידי מנהלי האתר.
אני עוד לא יודעת אם מנסים ליצור כאן את אותו בית חם שישראבלוג היה וגדלתי עליו, אני באמת עוד לא הצלחתי להכיל לחלוטין את המקום הזה. כנראה כי הוא גדול הרבה יותר ואין איזו פלטפורמה מרכזית שמרכזת את כולנו לדף בית אחד, אז אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד, וחרדה של איפה אני נמצאת כול פעם.
נדמה שכול עולם הכתיבה הפך לאיזה עסק תחרותי, אתה מחפש למכור את הבלוג שלך, איזה נושא יתפוס ואיזו צורת כתיבה להציג את זה.
נהיה בזה משהו מאיים לא פחות מהמקום הזה עצמו.
אז עוד לא החלטתי כמה המקום הזה באמת מתאים לי, אבל אני אדם פתוח בסך הכול ואני נותנת צא'נס כי אני כן יודעת מה המקום הזה יכול להביא איתו.
אולי אפילו הרבה יותר משישראבלוג איי פעם הציעו לנו.
אז הנה אני כאן, בדיוק כמוכם, כבר אחרי פוסט אחד שמיהרתי לפרסם (שבכנות היה כתוב כבר מלפני שנה, פראג הייתה מלפני שנתיים) , למה? גם בשביל ההבטחה העצמית שאני אחזור לכאן וגם כי תמיד רציתי לפרסם קטעים כאלה שיותר מתקרבים לסיפורים שלי ולקחתי את זה בתור דף חדש מלא אופציות להיות מי שאני רוצה להיות.
ודוגרי – כי היה לי אומץ רגעי, אני יותר פחדנית למחוק משהו שכבר כתבתי או פרסמתי מאשר באמת "להוציא לאור" , שגם מזה לא חסרים פחדים.
בינתיים אמשיך לשוטט במטרה להבין את המקום הזה, אני עדיין מרגישה זרה וקצת מנוכרת למען האמת והדרך עוד ארוכה, אבל אני סבלנית.