רוח רפאים שנקראת ישראבלוג

אחרי כמה ימיים של טיולים באתר ויום שלם של להבין אותו באמת (אכן היה לטכנופובית שכמוני מאוד קשה להבין)  יצא לי לפגוש בלא מעט פליטים של ישראבלוג, ולא מעט פוסטים שמדברים על המקום הזה כאילו היה אטלנטיס עצמה.
אני מניחה שכמוני כמומכם, שלכולנו זה איפה שהוא טבוע מה ישראבלוג הייתה מבחנתנו ונשאר איזה שהוא חור אחרי שננטש אבל מרגיש שעדיין רודף אותנו, ובעיקר את המקום הזה.
כמו בחיים האמתיים לקח לי זמן להגיע לכאן ורק גיליתי את וורדפרס לפני כמה ימיים, ויש בי עדיין מן כעס עצמי שהפניתי את הגב לישראבלוג והרהור אם באמת אנטוש אותו לחלוטין עכשיו. (איך בדיוק מגיבים שם דרך האתר שלי? אני אכן עדיין מסתובבת שם ורוצה להפנות בלוגרים לכאן)
כנראה שזה תלוי בבלוגרים שאפגוש במהלך הדרך כאן, אבל זה חרה לי כול פעם מחדש למצוא בלוגים נטושים. וזה מכעיס כול פעם מחדש שנראה שלישראבלוג לא אכפת – דמיט אפילו לא הוצאתם הודעת מייל לכול הבלוגרים שהמשכתם לפעול אחרי שהוצאת הודעה שאתם נסגרים, מה לעזאזל?
אכן נדמה שישראבלוג ננטש גם על ידי מנהלי האתר.
אני עוד לא יודעת אם מנסים ליצור כאן את אותו בית חם שישראבלוג היה וגדלתי עליו, אני באמת עוד לא הצלחתי להכיל לחלוטין את המקום הזה. כנראה כי הוא גדול הרבה יותר ואין איזו פלטפורמה מרכזית שמרכזת את כולנו לדף בית אחד, אז אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד, וחרדה של איפה אני נמצאת כול פעם.
נדמה שכול עולם הכתיבה הפך לאיזה עסק תחרותי, אתה מחפש למכור את הבלוג שלך, איזה נושא יתפוס ואיזו צורת כתיבה להציג את זה.
נהיה בזה משהו מאיים לא פחות מהמקום הזה עצמו.
אז עוד לא החלטתי כמה המקום הזה באמת מתאים לי, אבל אני אדם פתוח בסך הכול ואני נותנת צא'נס כי אני כן יודעת מה המקום הזה יכול להביא איתו.
אולי אפילו הרבה יותר משישראבלוג איי פעם הציעו לנו.
אז הנה אני כאן, בדיוק כמוכם, כבר אחרי פוסט אחד שמיהרתי לפרסם (שבכנות היה כתוב כבר מלפני שנה, פראג הייתה מלפני שנתיים) , למה? גם בשביל ההבטחה העצמית שאני אחזור לכאן וגם כי תמיד רציתי לפרסם קטעים כאלה שיותר מתקרבים לסיפורים שלי ולקחתי את זה בתור דף חדש מלא אופציות להיות מי שאני רוצה להיות.
ודוגרי – כי היה לי אומץ רגעי, אני יותר פחדנית למחוק משהו שכבר כתבתי או פרסמתי מאשר באמת "להוציא לאור" , שגם מזה לא חסרים פחדים.
בינתיים אמשיך לשוטט במטרה להבין את המקום הזה, אני עדיין מרגישה זרה וקצת מנוכרת למען האמת והדרך עוד ארוכה, אבל אני סבלנית.

מודעות פרסומת

אם הייתי כותבת…על הימים בפראג

"איך אהבת את פראג?"
"לא רומנטית כמו שהיא אפלה לדעתי"
"היא הייתה רומנטית מידי בשבילי"
"האנשים הופכים אותה לכזאת, אבל היא לא"

טיילתי יחסית הרבה באירופה, אני יותר אדם של טבע ופחות של עיר אבל לפני כשנה הייתי בפראג ומאז היא לא יצאה לי מהראש.
בשבילי היא הייתה מוזה של סיפור חדש.
היה בה משהו מעבר כשטיילתי בה, או לפחות רציתי להאמין בזה.
הרחובות הצרים הם אלו שמובילים את הדרך לאן אלך זה לא משנה שהיה לי מפה מקומטת ביד, כבר קיפלתי אותה מזמן ופשוט הלכתי לאיבוד בין הסמטאות שממול קשר קארל.
הגשר הגדול והתיירותי ביותר בפראג שהיה תחום משני צדיו בכניסות מרשימות שנישאו לגובה רב ונתנו מראה של לא פחות מכניסה לחצר המלך.
הגשר חוצה את נהר הוואלטבה שמחלק את פראג לשני אזורים, למרות שלא הייתי בעונה תיירותית הוא היה עמוס וחנוק מאנשים שעצרו והתפלאו משלושים הפסלים לאורכו.
אז במקום להידחף בין ההמון באמצע שעות היום פניתי לרחוב הלא הפחות עמוס ממול מבלי לחצות את הגשר הפעם.
ברחובות שפונים לכיוון מרכז העיר העתיקה איבדתי כיוונים עד כדי שנכנסתי לאותה חנות פעמיים מבלי לשים לב כי הגעתי כול פעם מצד אחר של הרחוב, רק כשיצאתי ממנה עצרתי באמצע ההמון וגיחכתי לעצמי, מפה לשם מצאתי את עצמי שלא בכוונה מול הגשר שוב.
עדיין התעקשתי לא להיכנס ובחרתי ללכת לאורכו של הנהר והתרחקתי מההמון מספיק רחוק שלא הייתי באזור תיירותי כול כך, מספיק קרוב עדיין בשביל לראות את הגשר ואת הצללים של הפסלים על רקע הנהר.
התיישבתי בבית קפה קטן ויקר לצד הנהר עם כוס קפה בשולחן עגול קטן וכיסא לא נוח. וכמו שלא הייתי נוהגת לעשות זאת הרבה כשטיילתי התחברתי לאינטרנט בית הקפה וסימסתי לידיד רחוק שראיתי פעם אחת בלבד כשהגיע לבקר בארץ את המשפחה שלו.
ל' למד רפואה בפראג הוא היה עכשיו בשנה הרביעית, הכרתי אותו דרך ידיד קרוב יותר והעברנו ערב באיזו מסעדה בתל אביב עם המון חברים נוספים אחרים שלא הכרתי. לל' ולי יצא לדבר קצת יותר, הטיסה שלי לפראג כבר הייתה מתוכננת כשהוא סיפר לי שהוא גר כאן וביקש שאצור איתו קשר כשאגיע.
לא נהגתי לעשות את זה, האמנתי בכול ליבי שלא אעשה את זה בסוף, לשלוח הודעה למישהו שראיתי פעם אחת והיה חיבור נחמד ותו לא, רק בשביל לפגוש אותו לעוד פעם אחת ואולי להעביר עוד ערב נחמד בעיר זרה.
אבל עשיתי את זה. שכנעתי את עצמי שאני חייבת את זה לעצמי – יביא מה שהערב יביא.
אחרי שטיילתי בצ'כיה שבוע והגעתי לפראג סימסתי לו שאני כאן וחיכיתי לתיאום פגישה באחד מהימיים הקרובים והאחרונים שלי בצ'כיה כשבינתיים שתיתי את הקפה היקר והסתכלתי פשוט לעיר, לנוף שמאחורי העיר ולאנשים שנמצאים בה, מאתרת מי מקומי ומי תייר בראשי, לפנים מעניינות יוצרת סיפור, עד שנדדתי למקום אחר לגמרי.
אם הייתי כותבת את המשך היום…

משכתי את הזמן עם הקפה רק בשביל התירוץ להמשיך לשבת ולהכיל כמה שיותר לתוכי את האווירה ואת אותו הרגע השלו והנוח.
הוא ענה.
הוא שאל אותי אם אני פנויה בערב ועניתי מהר בחיוב. הוא שלח לי שם של פאב מקומי פחות תיירותי, וקבענו שעה.
שכנעתי את עצמי לא להשקיע יותר מידי אבל כן בחרתי את הג'ינס הטוב יותר שהבאתי איתי וסוודר פשוט, החלק הקשה היה תמיד השיער המתולתל והפרוע שלי.
זה היה פאב תחתי לא רחוק מתחנת מטרו של מרכז העיר העתיקה, בחרתי לא לחכות בקור בחוץ שההדים שיצאו מנשמותיי הזכירו לי ללא הרף.
עיקר האור שהגיע לפאב התחתי היה מתוך המכשירים הזוהרים שהאירו את הפנים של האנשים והפך את כולם לחיוורים חסרי הבעה.
באחת הספות יש קבוצה של חמישה אנשים שלא מדברים אחד עם השנייה וכולם בתוך המסכים.
קבוצה לידם שבעה אנשים, רק שנים מהם בתוך הטלפון, הבחורה נראית לא מרוצה, זה נראה שהחבר שלה שצוחק בקול רם ומתעלם ממנה קצת.
אנשים יכולים לכעוס לפעמים.
זה מכעיס כשאתה נותן ולא מקבל בחזרה. מוחשי, רוחני ורגשי.
פעם כעסתי על המרצה, על שאלה מכשילה במבחן, הוא היה יכול לבחור את התשובה הנכונה לו מבין השניים שהתלבטתי.
טעיתי בסופו של דבר.
על הבר ממולי יושבות שתי בנות, האחת נראית מדוכדכת.
אולי מישהו מת.
נקישות על עץ הבר הסוו את תשומת ליבי "הגעת!"
"היי" מתחתי על פני חיוך מופתע משלושת הפנים הנוספות מאחורי ל', מבולבלת כמו תמיד לחזור מהר כול כך לתוך המציאות.
חיבקתי אותו בהיסוס, זו הייתה סך הכול הפעם השנייה שאנחנו נפגשים. סביר שאת שאר החברים שלו מאותו הערב בתל אביב אני בכלל לא אזהה אם אפגוש בהם, אבל לא אותו.
"אני חייב להתוודות שהייתי קצת פסימי שניפגש"
"נשמעת עסוק" אישרתי את דבריו ושלחתי מבט לעוד שלושה זוגות עיניים מאחוריו "אני מקווה שלא הפרעתי ליציאת בנים כול שהיא?"
הוא צחק ושלל בתקיפות, אותו ערב בפאב היה מביך אבל נחמד דיברנו באנגלית בשביל שנוכל ליצור שייח מכול הפנים החדשות שפגשתי בהם. אחרי ששתינו כמה כוסות נהיה מביך פחות, קליל יותר ולא רצינו לסיים את הערב. כשיצאנו מהפאב הלכנו לכיכר העיר העתיקה שזו הייתה כבר הפעם השלישית שהספקתי להיות בה רק ביום הראשון שלי בפראג.
בצהרי היום היה צריך להידחף בין המון האנשים בשביל להצליח לראות את השעון האסטרונומי. משהו זז בשעון אנשים בודדים התרכזו בו והסתכלו, היו כאלה שאפילו לא העיפו מבט, מקומיים כמובן.
מעל השעון הצבעוני ניצבו שני חלונות שבכול צלצול של השעון הדמויות שנראו שם השתנו, המספרים והאותיות בצבעי הזהב זהרו מעט בחושך הלילה של העיר.
"שניים עשר השליחים" ד' אחד החברים לרפואה של ל' אמר ונעצר לידי.
"זה קצת אירוני, שהשלד המייצג את המוות הוא זה שמפעיל ומניע את השעון, הוא מצלצל בפעמון כול שעה עגולה ופותח את החלונות, ורק ככה אפשר לראות את דמויות השליחים"
"ומלבד המוות?" דחקתי להמשך מידע.
"עוד שלוש דמויות שמייצגות את התכונות האנושיות, הדמות עם המראה מייצגת את היהירות שבאדם, רדיפת הבצע מוצגת בדמות האדם שמחזיק שק מטבעות, ואויב המיוצג על ידי כופר של הכנסייה" ד' אמר שקוע בשעון גם הוא.
"רוצה לעלות?" ל' שאל ונעמד מולי.
"זה סגור" אמרתי באכזבה "הגעתי בזמן שיפוצים גם במשך היום, גם בצהריים זה היה סגור"
" כן צודקת אז נשאר כאן למטה…" מלמל בקול משועמם.
צחקקתי "בסדר, יש לך פתרון?"
ואז עשיתי משהו שהיה חסר לי בתור שטות של נערה מתבגרת, פרצנו דרך בית קפה מאחורי השעון ועלינו למרפסת העגולה מעליו שתצפתה על פראג כולה.
הקסם של פראג היה מידיי כשמסתכלים עליה מלמעלה.
העיר מתחתינו הייתה מוארת באינסוף אורות רחוב שיצרו שבילים ולמרות זאת נראתה חשוכה. הבניינים היו כול כך חשוכים ושחורים בלילה שההילה של פנסי הרחוב כמעט ולא השפיעו. הרחובות הלא סימטריים והמסובכים שלה הפכו אותה למבוך אין סופי כמעט ללא צבעים, ללא הפנסים והאורות של העיר כולה כנראה שלא היה אפשר לזהות עיר מרחוק.
"זה…עוצר נשימה" קולי היה שקט, כול כך פחדתי שקולי יהרוס את הסביבה.
"שמעת על כנסיית ט'ין?" ל' שאל אותי כשהסתכלנו על הכנסייה הגותית הגדולה, הכנסייה הייתה המבנה הכי גבוה בכיכר העיר והזכירה את הארמונות מסרטי דיסני.
"זה סוד שלא הייתי צריכה לשמוע עליה?" חייכתי חצי חיוך משועשע והוא גלגל את עיניו בצחקוק.
"רוצה לרדת למסדרונות ט'ין למטה?"
"חשבתי שהם סגורים כבר שנים לתיירים ומבקרים"
"גם חשבת שהמרפסת סגורה"
נשכתי את שפתיי שהסתירו חיוך שטוח משועשע, עיניו הכהות סקרו את פניי עד כדי ששכחתי לנשום.

צלצול הודעה.
אני מצטער אני בימיים ממש עמוסים ואני צריך להכין מסיבת יום הולדת לחברה שלי.
טראח.
זו הייתה אולי ההודעה השנייה שהוא שלח לי אחרי ששאלנו אחד את השני לשלומינו.
ברור זה בסדר, עניתי תשובה מהירה והוא מיד שלח לי המלצות על אזורים פחות תיירותיים שהוא ממליץ שאבקר בהם, פאבים, ומקומות יפים מחוץ לפראג שאפשר לראות את פראג מלמעלה.
הודיתי לו על ההמלצה וסגרתי את הפלאפון להמשך שאר הימים שלי בפראג.
הפסלים של גשר קארל הפכו לאפלים יותר על רקע צבעי השקיעה ואורות הרחובות שהתחילו להאיר לקראת הלילה.
ימים אחרי זה המשכתי לטייל וספגתי את האווירה הייחודית של פראג באזורים תיירותיים בלבד. כשאגיע בפעם השנייה אחקור אותה אולי קצת יותר מבפנים.